משנה: יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד? הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים –
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּית, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא – הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוכָהּ וְהִכְנִיס – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
גמרא: תְּנַן הָתָם: "שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע,
משנה: יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת - הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת, ובגמרא מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות.
שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים - לאותן העומדים בפנים. שתים מן התורה – הוצאה והכנסה דבעל הבית. ובפרק הזורק (לקמן צ״ו:) ברישיה נפקא לן מ"ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו׳ (שמות ל״ו:ו)" – לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים להביא נדבה למחנה לויה, ויום השבת היה כדיליף התם. ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתו, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה. וכן בכל מלאכת שבת.
שֶׁהֵן אַרְבַּע - מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחילה, ואם עשה פטור. ולקמן מפרש להו ואזיל.
וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ - שתים מן התורה – הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ, ושתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים – זה עוקר וזה מניח – לכתחילה אסור ואם עשה פטור, כדיליף בגמרא (דף ג.) "שנים שעשאוה פטורים".
תוס':יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע - הקשה ריב"א דדיני הוצאות שבת היה לו לשנות גבי אבות מלאכות אחר פרק כלל גדול לקמן (דף ע״ג.), דהתם קתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וקתני הוצאה לבסוף, והוה ליה להתחיל כסדר בדברים דמיירי בערב שבת מבעוד יום, כגון "לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה" "אין שורין דיו וסמנין" ו"אין צולין בשר", ואחר כך "במה מדליקין" ו"כירה" ו"במה טומנין" – שהם דברים הנוהגים עם חשיכה, ואחר כך "במה בהמה" ו"במה אשה יוצאה" – דברים הנוהגים בשבת עצמו, ושוב אבות מלאכות של שבת.
ודרך התנא לשנות כסדר זה, כמו שמצינו בפסחים דמתחיל בליל ארבעה עשר, ושוב בארבעה עשר, ושוב בשחיטת פסחים שהוא בין הערבים, ואחר כך שונה מאכילת פסחים שהוא בלילה. וכן ביומא מתחיל ב"שבעת ימים קודם יום הכפורים", ואחר כך בערב יום הכפורים, ואחר כך ליל יום הכפורים.
ותירץ דהוצאה חביבא ליה לאקדומי משום דממשנה זו שמעינן כמה דברים – הוצאה והכנסה דעני ועשיר, ודבעינן עקירה והנחה, ושנים שעשאוה פטורין, וידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה, וידו של אדם אינה לא כרשות היחיד ולא כרשות הרבים.
ור"ת מפרש דדבר ההוה רגיל הש"ס לשנות תחילה. וכן במסכת בבא קמא (דף ב.) "השור והבור המבעה וההבער", ולא נקט כסדר הפרשה. וכן מפרש רב האי גבי ארבע צריכין להודות בפרק הרואה (ברכות דף נ״ד:) דלא נקט הש"ס כסדר הפסוק.
ועוד מפרש ר"ת דפתח ביציאות משום דבעי למימר "לא יצא החייט במחטו" – אף על גב דלא שנה המלבן משום "אין נותנין כלים לכובס", ולא המעביר משום "במה טומנין", הוצאה הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא כמו שאפרש.
תוס':יְצִיאוֹת - הוצאות הוה ליה למתניה, אלא נקט יציאות לישנא דקרא "אל יצא איש ממקומו (שמות ט"ז)", ודרשינן מינה (עירובין דף י״ז:) הוצאה – אל יצא עם הכלי ללקט המן.
תוס':שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים - כן נראה כמו שמפרש רש"י כאן, דמבפנים היינו לבעל הבית העומד בפנים, ובחוץ היינו לעני העומד בחוץ, שתים – הוצאות והכנסות דחיוב, שהן ארבע – הוצאות והכנסות דפטור.
ובשבועות פרש"י בפנים היינו הכנסות פנים, שנים דחיוב – דעני ודעשיר, ושנים דפטור, ובחוץ היינו הוצאות חוץ. ואין נראה, מדפירש מילי דעני לחוד ומילי דעשיר לחוד משמע כפי שפירש כאן, ולפירושו דהתם לא היה לו לערב הוצאות והכנסות יחד. ומיהו שמא לפי שהיה צריך להאריך אם היה בא לפרש הוצאות לבד והכנסות לבד. מכל מקום אין נראה לרבינו אלחנן, מדקאמר בגמרא "דיקא נמי דקתני יציאות וקמפרש הכנסות לאלתר", ולא דייק מדקתני בפנים.
כֵּיצַד? הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים –
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּית, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא – הֶעָנִי חַיָּיב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ - וחפץ בתוכה.
וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ דְּבַעַל הַבַּיִת - דעביד ליה עקירה ברשות הרבים והנחה ברשות היחיד.
אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא - החפץ והניח ברשות הרבים, דעביד ליה עקירה [ברשות היחיד] והנחה [ברשות הרבים].
הֶעָנִי חַיָּיב - שעשה מלאכה שלימה, והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ.
וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר - פטור לגמרי, ואפילו לכתחילה מותר דהא לאו מידי עבד, והכי מפרש בגמרא (דף ג.).
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוכָהּ וְהִכְנִיס – בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת כוּ׳, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב - והרי שתים מן התורה לעומד בפנים.
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת כוּ׳ - דעביד ליה עקירה, ונטל בעל הבית מתוכה והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה.
אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ - דעביד ליה בעל הבית עקירה, והוציא העני והניח.
שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין - שלא עשה האחד מלאכה שלימה, אבל אסורין לעשות כן לכתחילה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם – אחת לעני בחוץ ואחת לבעל הבית בפנים.
ואם תאמר שנים הן לכל אחד ואחד – עקירה לעני ועקירה לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית – לקמן פריך לה, ומשני דלא חשיב אלא עקירות, שהן תחילת המלאכה ואיכא למימר שמא יגמרנה.
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס – שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
תוס':פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ כוּ׳ - תימה לר"י, אמאי צריך למתני תרתי – דעני ודבעל הבית? וכן בריש שבועות דמפרש בגמרא (דף ג. ושם) שתים – דעני ודבעל הבית, מה שייך לקרותו שתים – מה לי עני, מה לי עשיר?
ונראה לר"י דאיצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא – דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מה לי מוציא מרשות היחיד לרשות היחיד – ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית ולא בעל הבית מעני. ותדע, מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה, כדנפקא לן בריש הזורק (לקמן דף צ״ו: ושם) מ"ויכלא העם מהביא", ובסוף פרק קמא דעירובין (דף י״ז:) נפקא לן מקרא אחרינא, דדרשינן "אל יצא איש ממקומו" – אל יוציא, והתם פירשתי, והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו – חד לעני וחד לעשיר.
וכן בכל תולדות דאבות מלאכות לא חיישינן שיהא במשכן אלא אבות בלבד, ובתולדות דהוצאה בעינן שיהא במשכן, דתנן בהזורק (דף צ״ו.) "שתי גזוזטראות זו כנגד זו, המושיט והזורק מזו לזו פטור. היו שתיהן בדיוטא אחת, הזורק פטור והמושיט חייב, שכך היתה עבודת לויים". ובריש הזורק (ג"ז שם:) נמי בעי "הזורק ארבע אמות ברשות הרבים מנלן?", ודחיק לאשכחינהו במשכן עד דמסיק "כל ארבע אמות ברשוח הרבים הלכתא גמירי לה". וכל אלו תולדה דהוצאה נינהו ולא אבות, שאין אבות אלא ארבעים חסר אחת. וגבי הכנסה נמי אמרינן בפרק במה טומנין (לקמן מ״ט:) "הם העלו קרשים מקרקע לעגלה, אף אתם אל תכניסו מרשות הרבים לרשות היחיד".
ואם תאמר כיון דהכנסה היתה במשכן, מה צריך תו לקמן בהזורק (דף צ״ו:) לפרושי דסברא הוא – מה לי אפוקי מה לי עיולי, דהזורק ארבע אמות ברשות הרבים משמע דאי הוה משכחת לה במשכן הוה ניחא ליה אף על גב דהתם ליכא סברא.
ויש לומר דאיצטריך סברא להכנסה דבעל הבית דלא הוה במשכן, ד"הם העלו קרשים כו׳" היינו הכנסה דעני, דמסתמא בקרקע היו עומדים שהוא רשות הרבים.
ואם תאמר, כיון דאיכא סברא אמאי איצטריך בבמה טומנין למימר דהכנסה היתה במשכן? ויש לומר דתנא ליה איידי דבעי למיתני "הם הורידו קרשים מעגלה, ואתם אל תוציאו כו׳" – אף על גב דהוצאה נפקא לן מקרא בהדיא, איצטריך למיתני שהיתה במשכן משום דקתני ברישא בברייתא "אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה היתה במשכן", ואם לא היה מוצא הוצאה במשכן הייתי מחייב בכל מלאכות הדומות למלאכה גמורה אף על פי שלא היה במשכן כמו בהוצאה, והא דאסמוך קרא דשבת למלאכת המשכן הוה דרשינן למילתא אחריתי.
גמרא: תְּנַן הָתָם: "שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע,
תְּנַן הָתָם - במסכת שבועות.
שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם - שבועות של ביטוי להרע או להיטיב, שתים הן להתחייב עליהן קרבן עולה ויורד האמור בפרשה (ויקרא ה׳), דנפקי מ"להרע או להטיב" דמשמע להבא – "אוכל" ו"לא אוכל".
שֶׁהֵן אַרְבַּע - יש לך לרבות עוד שתים מריבוי הכתוב "לכל אשר יבטא האדם" לרבות לשעבר – "אכלתי" ולא אכל, "לא אכלתי" ואכל.
תוס':שְׁבוּעוֹת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע - בריש שבועות (דף נ.) מפרש שתים "אוכל" ו"לא אוכל" דכתיב בהדיא בקרא – "להרע או להיטיב" דהיינו להבא, שהן ארבע – "אכלתי" ו"לא אכלתי" דאתי מדרשא. והא דלא מפרש שהן ארבע "אזרוק" ו"לא אזרוק", והוה אתיא כולה כרבי ישמעאל ולא הוה צריך לאוקומי בתרי תנאי, משום דמתניתין בפרק ג' (דף י״ט:) תנן בהדיא שהן ארבע – "אכלתי" ו"לא אכלתי".
ואם תאמר אמאי לא קתני שתים שהן שמונה ["אוכל" ו"לא אוכל"], "אכלתי" ו"לא אכלתי", "אזרוק" ו"לא אזרוק", "זרקתי" ו"לא זרקתי"? ונראה דלכך פירש רש"י בריש שבועות שאינו שונה אלא דבר וחילופו. ור' יצחק תירץ דלא נקט אלא "אכלתי" ו"לא אכלתי" משום דפליג רבי ישמעאל והוי רבותא טפי, אבל "אזרוק" ו"לא אזרוק" דמודה רבי ישמעאל לא חש למיתני.
ואם תאמר וגבי שבת אמאי קתני שתים שהן ארבע ותו לא – ליתני נמי מושיט ומעביר מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים דחייב כדאמר לקמן (דף צ״ו:), וזורק מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד. ויש לומר דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרשות היחיד לרשות הרבים, לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרשות היחיד לרשות היחיד, וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה בהולכה ביד וזה בזריקה.