כָּל זְמַן שֶׁבַּעֲלֵי דִּינִים עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדַּיָּין, נֶאֱמָן לוֹמַר "לְזֶה חִיַּיבְתִּי, וּלְזֶה זִכִּיתִי". נִסְתַּלְּקוּ מִלְּפָנָיו אֵינוֹ נֶאֱמָן, אִם אֵין בְּיָדוֹ פְּסַק דִּין. וְדַוְקָא בְּשׁוּדָא דְּדַיָּינֵי, אֲבָל דִּין הַתָּלוּי בִּטְעָנוֹת לֹא שַׁיָּיךְ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, שֶׁלְּפִי הַטְּעָנוֹת יִזְכֶּה הַזּוֹכֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְתּוֹר טְעָנוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּדַיָּין אֶחָד, אֲבָל שְׁנַיִם נֶאֱמָנִים לְעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ אם יֵשׁ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁים אוֹתָם.

הַגָּהּ: וְהוּא הַדִּין אִם קִיבְּלוּ עֲלֵיהֶם פַּשְׁרָן לִזְמַן, כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר תּוֹךְ הַזְּמַן, נֶאֱמָן. אֲבָל אִם כְּבָר כָּתַב וְנָתַן לָהֶן הַפְּשָׁרָה, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרוֹעַ (אֲפִילּוּ תּוֹךְ הַזְּמַן), אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּךְ הָיְתָה כַּוָּונָתוֹ.