צָרִיךְ הַדַּיָּין לִהְיוֹת מָתוּן בַּדִּין, שֶׁלֹּא יִפְסְקֶנּוּ עַד שֶׁיַּחֲמִיצֶנּוּ וְיִשָּׂא וְיִתֵּן בּוֹ וְיִהְיֶה בָּרוּר לוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ. וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה וְקוֹפֵץ וּפוֹסֵק הַדִּין קוֹדֶם שֶׁיַּחְקְרֶנּוּ הֵיטֵב בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר לוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ, הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה, רָשָׁע, וְגַס רוּחַ.

כָּל מִי שֶׁבָּא לְיָדוֹ דִּין וּמְדַמֵּהוּ לְדִין אַחֵר שֶׁבָּא לְיָדוֹ כְּבָר וּפְסָקוֹ, וְיֵשׁ עִמּוֹ בָּעִיר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה וְאֵינוֹ נִמְלָךְ בּוֹ, הֲרֵי זֶה בִּכְלַל הָרְשָׁעִים שֶׁלִּבָּם גַּס בְּהוֹרָאָה.

"כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" – זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה. "וַעֲצֻמִּים כָּל הֲרֻגֶיהָ" – זֶה שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַדּוֹר צָרִיךְ לוֹ, אֲבָל יָדַע שֶׁיֵּשׁ שָׁם רָאוּי לְהוֹרָאָה, וּמוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהַהוֹרָאָה, הֲרֵי זֶה מְשׁוּבָּח. וְכָל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הַדִּין, מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגֶזֶל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.

יִהְיֶה בְּעֵינֵי הַדַּיָּין דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה.